יש רגע שכל רכז מכיר.

ההרצאה נגמרה, התלמידים יוצאים מהאולם.

ושני נערים מאחור מסתכלים אחד על השני ואומרים: 'נו, חזרנו לטלפון.'

שעה שלמה. מצגת יפה. דובר נחמד.

ובצהריים כבר אף אחד לא זוכר על מה דיברו.

אתם מכירים את זה. אנחנו מכירים את זה.

תלמיד לא משתנה ממידע על מסכים. הוא משתנה כשמישהו מצליח לגעת לו במקום שהמסך נכנס דרכו.

למה רוב ההרצאות על מסכים לא עובדות

בואו נדבר דוגרי.

הבעיה ברוב ההרצאות על מסכים לבית ספר היא לא שהן לא נכונות.

הן נכונות. הן פשוט לא מזיזות.

הן מספרות לתלמידים כמה שעות ביום הם על הטלפון, כמה דופמין משתחרר, כמה זה מזיק.

והתלמידים יושבים ומהנהנים.

ובפנים חושבים: 'אני יודע. אז מה.'

כי הם כבר שמעו את זה. מההורים, מהמורים, מהחדשות.

עוד אזהרה לא משנה כלום. עוד גרף מפחיד לא משנה כלום.

המסך לא נכנס לחיים של הנער כי הוא לא ידע שזה מזיק.

הוא נכנס כי היה שם חלל. שעמום, בדידות, לחץ, חוסר משמעות.

ואם ההרצאה מדברת רק על המסך ולא על החלל שמתחתיו, היא מפספסת את כל הסיפור.

מה הופך הרצאה על מסכים לאחת שתלמידים זוכרים

הרצאה שמזיזה לא נלחמת בטכנולוגיה.

היא לא עומדת מול הנער ואומרת לו 'תוריד את הטלפון'.

היא יושבת לידו ושואלת אותו שאלה אחרת לגמרי: מה אתה מחפש שם בעצם.

היא מדברת בגובה העיניים, בשפה שלהם, בלי להטיף ובלי להתנשא.

היא לא מסתירה את הכאב, אבל גם לא נשארת בו. היא מראה שיש מה לעשות.

היא נוגעת בדברים האמיתיים שמתחת לפני השטח. בדידות, השוואה, פחד להיות לבד עם עצמך.

וכשנער מרגיש שמישהו סוף סוף מבין אותו ולא רק מאשים אותו, משהו נפתח.

זה ההבדל בין מצגת ששוכחים בצהריים, להרצאה שתלמיד מספר עליה להורים שלו בארוחת ערב.

מה כוללת הרצאה על מסכים לבית ספר אצלנו

כדי שתדעו בדיוק מה אתם מזמינים, הנה איך זה עובד אצלנו, צעד צעד:

1. שיחה מקדימה. לפני שמגיעים, אנחנו מבינים מי הקהל, איזה גילאים, מה האתגרים הספציפיים במוסד שלכם. אין נוסחה אחת לכולם.

2. הרצאה חיה, לא מצגת. סיפורים אמיתיים, רגעים מהשטח, שאלות שמפעילות את התלמידים. הם מדברים, לא רק מקשיבים.

3. ירידה לקרקע. לא נשארים ב'צריך משמעות'. מדברים תכל'ס: מה עושים בערב במקום הטלפון, איך בונים הרגל, איך מתמודדים עם השעמום בלי לברוח אליו.

4. מערך המשך. ההרצאה היא לא סוף. אנחנו משאירים בידי הצוות החינוכי כלים להמשיך את השיחה גם אחרי שאנחנו הולכים.

5. התאמה לערכי המוסד. אנחנו עובדים עם בתי ספר ממלכתיים, דתיים, ישיבות, אולפנות ומדרשות. השפה מכבדת את הקהל שלכם.

איך בוחרים את ההרצאה הנכונה למוסד שלכם

לפני שאתם סוגרים עם מישהו, שווה לבדוק כמה דברים פשוטים.

שאלו את עצמכם: ההרצאה מדברת אל התלמידים או עליהם?

שאלו: היא משאירה משהו ביד או נגמרת כשהדלת נסגרת?

שאלו: המרצה חי את מה שהוא מדבר עליו, או מקריא נתונים מהמרשתת?

הרצאה על מסכים לבית ספר טובה ניכרת כבר בשיחה הראשונה. אם הצד השני שואל אתכם שאלות לפני שהוא מציע פתרון, אתם בכיוון הנכון.

ואם הוא מבטיח לכם שאחרי הרצאה אחת התלמידים יורידו את הטלפון לתמיד, תברחו. זה לא עובד ככה, ומי שמבטיח את זה לא מכיר את השטח.

רוצים להביא הרצאה כזו לבית הספר שלכם?

יותר מ-150,000 בני נוער כבר ישבו מולנו באולמות.

ראינו את הרגע שבו נער מפסיק להתגונן ומתחיל להקשיב.

אנחנו לא באים להפחיד אותם מהמסך. אנחנו באים להחזיר להם את החיים לידיים.

אם אתם רוצים הרצאה על מסכים לבית ספר שתלמידים באמת ייקחו איתם הביתה, בואו נדבר.

ספרו לנו על המוסד שלכם, ונתאים יחד את ההרצאה שמדברת בדיוק לקהל שלכם.

לפרטים והזמנה: הרצאות ממלאים את החלל

שאלות שמנהלים ורכזים שואלים לפני שמזמינים

לאיזה גילאים ההרצאה מתאימה?
אנחנו מתאימים את ההרצאה לפי הגיל ולפי הקהל. יש גרסה לחטיבת ביניים, לתיכון, ויש גם מפגשים נפרדים להורים ולצוות החינוכי. בשיחה המקדימה אנחנו מבינים מי יושב מולנו ומכוונים בהתאם, כי אין שפה אחת שמדברת לכל הגילאים.

כמה זמן נמשכת ההרצאה וכמה תלמידים אפשר באולם?
הרצאה רגילה היא בערך שעה עד שעה וחצי, אפשר להתאים לזמני המערכת שלכם. לגבי מספר התלמידים, עבדנו מול כיתות בודדות ומול אולמות של מאות. ככל שהקהל גדול יותר, אנחנו בונים את ההרצאה אחרת כדי לשמור על החיבור החי, ולא רק לדבר אל מסך גדול.

איך ההרצאה הזו שונה ממרצים אחרים בנושא מסכים?
רוב ההרצאות מתמקדות בנזק ובאזהרות. אנחנו מתחילים מהשאלה למה המסך תופס כל כך חזק, ומה אפשר לבנות בבית ובבית הספר כדי שהנער לא יצטרך לברוח לשם. אנחנו לא מטיפים ולא מאשימים. אנחנו מדברים בגובה העיניים ומשאירים כלים מעשיים להמשך.

אפשר לממן את ההרצאה דרך גפ"ן?
כן. אנחנו מונגשים דרך גפ"ן, וזה אומר שמוסדות חינוך רבים יכולים להזמין את ההרצאה במסגרת התקציב הקיים. בשיחה איתנו נסביר לכם בדיוק איך זה עובד ונלווה אתכם בתהליך, בלי כאב ראש.

בסוף, תלמיד לא זוכר כמה שעות ביום הוא על הטלפון. הוא זוכר את הרגע שבו מישהו דיבר אליו כמו אל בן אדם, והראה לו שיש חיים שמחכים לו מחוץ למסך.

איתי שאוליאן