חייבים להיות כנים ולשקף להם למה כולנו נמצאים היום ברשת, מה קוסם לנו שם כל כך ולמה הסמארטפון מושך גם אותנו כמו משולש ברמודה. רק אז אפשר להציב להם מול העיניים גם את המחירים שנשלם אם לא נהיה בשליטה על המסך ועל החיים שלנו. ואז תגלי שהדברים באמת יתקבלו על הלב של התלמידים ולא יעוררו מרמור, אנטי וחומת סין.

אי אפשר לדבר רק על 'מה לא'. ועד 'כמה אסור'. חייבים להציג גם 'מה כן', איך נכון לחיות ובמה אפשר וכדאי למלא את הזמן ולהרוויח משמעות, קשר, שייכות ומימוש עצמי.
ויותר מזה – איך אפשר לחיות נכון לא רק מחוץ למסך אלא גם בתוכו! איך אפשר לצמוח בעזרת האינטרנט ולא רק להתרסק למיניות פוגענית, להתמכרות לרשתות חברתיות ולאוקיינוס של סדרות.
צריך לוודא שהם יוצאים משיחה על המסכים מועצמים, עם אור בעיינים, תקווה חזקה בלב ותחושה שהם באמת הרוויחו.

אי אפשר להתייחס לתלמיד בניתוק מכלל הגורמים השותפים לתהליך הגדילה שלו – הצוות החינוכי וההורים!
גם אם המרצה ידבר בפאתוס של מרטין לותר קינג והתלמידים שלך יצאו באורות- בסוף הוא ילך. ומי שישאר עם התלמיד במהלך כל השנה, מי שמכיר את התנאים והסיפור האישי שלהם זה המחנך שלו והצוות שעוטף אותו ובתכלס שם נעשית העבודה האמיתית.
ואם נסתכל למציאות בעיניים, התלמיד שלך גם לא חי בחממה שנקראת המוסד החינוכי. הוא מבלה שעות נכבדות בבית. ולבית יש חוקים משלו. למה שקורה שם יש השלכה ישירה על ההתנהלות אצלך במוסד. ומי נמצא איתו שם? לא אתה ולא המחנך. נמצאים איתו שם ההורים שלו, ולהם בדרך כלל אין הרבה מושג לגבי האתגרים האמיתיים איתם מתמודד הבן שלהם (בסוף הם אלה שקנו לו את הסמרטפון זוכרת?)
תהליך אמיתי שמביא תוצאות מצריך מפגשים שיספקו מודעות וכלים לתלמידים אבל גם לצוות החינוכי ולהורים ושכולם ידברו באותה שפה.
אם המורים ההורים והתלמידים לא מדברים באותה שפה, כלום לא יכול להתקדם באמת, וההרצאות
שאת מביאה למוסד יכולות לאכזב ולהתגלות כבזבוז זמן ותקציבים..